כשמערכות זיהוי פנים לא מזהות שהפנים שלך הן פנים

כפי שפורסם ב WIRED על ידי מאט ברג'ס, זיהוי פנים, שהפך בשנים האחרונות לכלי אימות נפוץ בטלפונים, בנקאות, ממשל ושערי גבול, פשוט לא עובד עבור חלק מהציבור: אנשים החיים עם שונות או מחלות פנים. לפי Face Equality International (FEI), למעלה מ-100 מיליון אנשים בעולם חיים עם הבדלי פנים משמעותיים, ורבים מהם נתקלים בדחיות במבחני “חיות” ו”התאמת סלפי לתעודה” שמערכות למידת מכונה מתקשות להתמודד איתם.

הכתבה מתארת שורה של מקרים בארה״ב: החל מדחיית תמונות ברישוי נהיגה, דרך חוסר יכולת להקים חשבון מקוון לרשויות ממשל וכלה בכשלי אימות לקבלת דירוג אשראי. לצד הפגיעה המעשית יש גם פגיעה רגשית: “אין כמעט דבר משפיל יותר ממכונה שאומרת לך שאתה לא אמיתי בגלל הפנים שלך”, אמר אחד המרואיינים. FEI מדגישה שהבעיה אינה נקודתית: מסנני וידאו, טשטוש רקע בשיחות וידאו ושערי דרכונים אוטומטיים לעתים פשוט לא מזהים פנים שאינן תואמות ל״תבנית״ שעליהן אומנו האלגוריתמים.

הקשר הישראלי: ישראל מסתמכת יותר ויותר על אימות פנים במעברי גבול אוטומטיים בנתב״ג ועל תצלומי פנים בתיעוד הביומטרי לפי תקני ICAO 9303. גם בנקאות ופינטק מאמצים אימותי וידאו וסלפי כחלק מתהליכי KYC. כשזה נכשל, חשוב לדעת שלפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ותקנות הנגישות באינטרנט (תקן ישראלי 5568, מבוסס WCAG), על ארגונים לספק חלופות נגישות ושוויוניות, למשל: אימות אנושי, זימון פרונטלי מואץ או זיהוי לא-ביומטרי. במשרדי ממשלה ובחברות גדולות יש רכזי נגישות שאליהם ניתן לפנות בבקשה ל״עקיפת״ מערכת אוטומטית. אם לא נעניתם, אפשר לפנות לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות או לרשות להגנת הפרטיות, בהתאם לסוג השירות.

רגולציה והשוואה בינלאומית: באיחוד האירופי, תקנות ה-AI Act מסווגות מערכות ביומטריות עתירות סיכון ומחייבות ניהול סיכונים והוכחת הוגנות. בישראל אין עדיין חוק AI מקיף, אך הרגולציה הביומטרית והוראות הגנת הפרטיות חלות, ולגופים ציבוריים יש חובות נגישות ברורות. המשמעות למפתחים וספקים בישראל: לשלב ייצוג של שונות פנים במאגרי האימון, למדוד שיעורי FNR/FPR לפי קבוצות כולל בעלי שונות פנים, להציע תהליך fallback שאינו ביומטרי כברירת מחדל, ולהוסיף human-in-the-loop כאשר הליבה האוטומטית נכשלת.

טיפים מעשיים למי שנתקל בחסימה:

• לבקש ערוץ חלופי מיידי: שיחת וידאו עם נציג, אימות מסמכים ידני או הגעה מתואמת ללא תור.
• לתעד שגיאות וצילומי מסך ולהסביר שמדובר בזכות נגישות, לא ב״חריגה״.
• לפנות לרכז/ת נגישות הארגון; בשירותים ציבוריים לבקש טיפול ידני בהתאם לחוק.
• במקרה של סירוב עקבי, להגיש תלונה רשמית לרגולטור הרלוונטי.

המסקנה: זיהוי פנים אינו ניטרלי. בלי דאטה מגוון, בדיקות הוגנות וחלופות אנושיות, עוד משתמשים יישארו מחוץ לשירותים חיוניים. זהו אתגר טכנולוגי, אך גם אתגר של מדיניות, תרבות שירות וזכויות.